(א) אין מראין סכין כו׳ אלא יראנו כו׳ הכי אסיק רב יוסף בפרק א״צ וד׳ טעמים נאמרו בזה וטובא איכא בינייהו לענין דינא. לרש״י הטעם לפי שנראה כמעשה חול דאושא מילתא שהטבת רוצה למכור בשר באיטליז ועמו הסכים הרשב״א כמו שכתב ה׳ המגיד וכתב בהגהת אשיר״י דלפי פי׳ זה שאר כל אדם שאינו טבח מותר להראות סכינו לחכם וכ״כ ב״י אכן מדברי הסמ״ג בשם רש״י משמע דלאו דוקא נקט רש״י טבח שהרי כתב וז״ל רש״י פירש אסור להראות הסכין להחכם מפני שנראה כמעשה חול בפרהסיא כסחורת מכירת בשר וחכם רואה לעצמו שאין בזה כ״כ בפרהסיא עכ״ל הנה שלא הזכיר בדבריו טבת. להרמב״ם הטעם לפי שיש לחוש שמא תהיה פגומה ויאמר לו אסור לשחוט וילך ויחדדנה במשחזת ולפי זה דוקא לע״ה אסרו להראות אבל כל שאינו ע״ה אין לחוש לזה כן מבואר בדברי הרמב״ם והסמ״ג גם הרמב״ן הזכיר פירוש זה ואמר שהוא נכון יותר מכל הפירושים. להרי״ף ולהרא״ש בשם בעל הלכות טעמיה דמילתא דחיישינן דילמא ילך אחר החכם חוץ לתחום ולפי טעם זה אין חילוק דאפילו אינו טבח ואפילו אינו ע״ה חיישינן דילמא מישתלי וילך אחריו בלי כונה חוץ לתחום. לבעל המאור הטעם הוא דראיית הסכין כראיית בכור היא שמעכבת השחיטה ונראה כמתקן וכדן את הדין ולפי טעם זה אפילו אם עבר והראהו אסור לשחוט בו כמו בעבר וראה מומי בכור כנ״ל לפי פירושו דבדיעבד ודאי שרי לשחוט אפילו אם עבר וראהו ומצאו יפה:

(ב) ויכול להוליך הבהמה אצל הטבח והסכין לשחוט ואפילו גדי קטן שצריך להוליכו על כתיפו או יוליך הטבח והסכין אצל הבהמה כך הוא הגרסא נכונה בספרי רבינו והכי תניא בפרק קמא אליבא דב״ה ולא חיישינן דילמא אתי לאמלוכי כדחייש ב״ש. ובמקצת ספרי רבינו כתוב ויכול להוליך הסכין והבהמה אצל הטבח כו׳ או טבח ילך אצל הבהמה והסכין והוא ט״ס דאין נדנוד איסור בהליכת הטבח בלא סכין ואף ב״ש מודים בזה דשרי והא דנקט טבח וסכין אצל בהמה לא נקט טבח אלא משום הוצאת הסכין שביד הטבח א״נ רבותא אשמועינן דלא מיבעיא באיניש אחרינא אלא אפילו בטבח דנראה כמעשה חול בפרהסיא למכור בשר באיטלז אפ״ה שרי:

(ג) ומ״ש אפילו גדי קטן כו׳ טעמא משום דקשיא ליה למה ליה למתני הולכת הבהמה אליבא דב״ה דהא ודאי כיון דהולכת הסכין ביד הטבח שרי להוציא כ״ש הולכת הבהמה ברצועה שבין קרניה ולכך פי׳ דאשמועינן אפילו גדי קטן על כתיפו דאושא מילתא ואפ״ה שרי:

(ד) ואין שוחטין המדבריות כו׳ בסוף פ׳ משילין תנן אין משקין ושוחטין את המדבריות אבל שוחטין ומשקין את הבייתות. ובגמרא למה ליה למימר משקין ושוחטין מילתא אגב אורחיה קמל״ן דלישקי איניש בהמתו והדר לישחוט משום סירכא דמשכא ופירש״י שתהא נוחה להפשיטה שהוא נדבק יותר מדאי בבשר וכן פי׳ הר״ן וכך פי׳ רבינו אבל הרי״ף פי׳ משום סירכא דריאה דאי איכא סירכא מישתמט׳ ובהג״ה מצאתי בשם ה״ר שמואל השגה על פירושו דחס ושלום לא תהא כזאת בישראל להכשיר את הטרפ׳ בהערמה עכ״ל ולא קשה מידי דודאי סירכא גמורה לא תינתק על ידי ההשקאה אלא דוקא סירכות הבאות מחמת זיעה וכמ״ש הכלבו בשם רבותיו וכן נראה מפירוש המשניות להרמב״ם ס״פ משילין שכך הוא מפרש ע״ש:

(ה) ומ״ש דאין משקין את המדבריות השקאה שלצורך שחיטה היינו לומר כגון אם רוצה לשחטו במוצאי י״ט ומשקה אותן בי״ט לצורך שחיטה זה אסור:

(ו) ומ״ש אבל שאר השקאה שרי להשקותה אע״ג דבסימן שקודם זה נתבאר דאין נותנין מזונות לדגים שבביבר כבר פי׳ התוס׳ שהטעם הוא גזירה שמא יצודם וכך תופס רבינו עיקר כמ״ש לשם ובמדבריות שהם ניצודים לא שייך האי טעמא. ולפרש״י נמי דהטעם דאפשר להו בלא מזונות בהשקאה דמדבריות לא שייך גם זה ואפי׳ לפרש״י בפ׳ האורג דטעמא דמילתא כיון שהן מוקצין לא שרי למיטרח עלייהו ומדבריות נמי מוקצין הן מ״מ יש לחלק דשאני דגים כשמחוסרין צידה שכיון שאינן ברשותו אינן מוכנין לאדם אבל הני בהמות שהן ברשותו שאין מחוסרין צידה אעפ״י שהן מוקצין שאין דעתו עליהן לשוחטן אפ״ה נותנין לפניהם מזונות ולא גרעי מכלבים ועורבים שאינן ראויין כלל ואפילו הכי נותנין לפניהם מזונות כדתנן ואת הנבלה לפני הכלבים ומטלטלין את הלוף מפני שהוא מאכל לעורבים וכהאי גוונא כתב הר״ן בריש א״צ ובסוף משילין ע״ש אכן בדברי הרמב״ם יש לדון דס״ל להחמיר ושאני עורבים וכלבים שאינן מוקצה דדעתיה עלוייהו להשתמש בהם בכל צרכיו אעפ״י שאינן ראוים לאכילה משא״כ המדבריות דאקצה להו מדעתיה דאסור ליגע בהן והב״י כתב דלהרמב״ם נמי משקין המדבריות ע״ש ולי נראה כדפרישית ועיין בדברי הרמב״ם בפ״ב:

(ז) ומ״ש ומדבריות היינו שרועות חוץ לתחום ואינן באות ללון בתוך התחום פי׳ אינם באות ללון בכל לילה אלא ברביעה והיינו כרבנן דפליגי עליה דר׳ במשנה ובברייתא ס״פ משילין דמיקל ואמר אלו ואלו בייתות הן וכו׳ דליתא וכך פסק הרי״ף והרמב״ם והרא״ש לשם:

(ח) ומ״ש ודוקא לר׳ יהודה וכו׳ כן מבואר ברי״ף והרא״ש לשם:

(ט) ומ״ש ומיהו ב״ה כתב כו׳ פי׳ דבעל העיטור חולק וראייתו מפ׳ משילין דקאמר בחד לישנא דר״ש מודה במדבריות דמוקצין הן כגרוגרות וצמוקין וא״כ יש לנו להחמיר כאותו לשון אבל בה״ג דחה ראייתו וכתב כיון דמוקצה מדרבנן הוא ואיכא תרי לישני בגמרא לחד לישנא אית ליה לר״ש מוקצה במדבריות ולאידך לישנא לית ליה נקטי׳ כלישנא דמיקל דבדרבנן נקטינן לקולא ולזה הסכים הרא״ש ז״ל כלומר שגם הוא סובר דלר״ש אין במדבריות משום מוקצה שהרי הביא בפסקיו דברי הרי״ף ודברי בה״ג שסוברין כן ולא הביא דברי העיטור וכתב ב״י דלענין אם ההלכה כר״ש בי״ט אם לא בזה לא הכריע הרא״ש כלום עכ״ל ולעד״נ מדבריו שמביא במסקנתו דברי ר״ח דאף בי״ט הלכה כר״ש חוץ מנולד ומוקצה מחמת איסור ע״ש אבל בשבת התיר הרא״ש להדיא אף הנולד כדכתב בסוף פ׳ נוטל דלא כר״ת דמחמיר בנולד אף בשבת:

(י) עגל שנולד בי״ט מותר וכו׳ פי׳ הואיל ומוכן אגב אמו:

(יא) ומ״ש אם האם עומדת לאכילה כו׳ כ״כ הרא״ש לשם דבעומדת לגדל ולדות אסור למאן דאית ליה מוקצה ומשמע להדיא דלר״ש שרי וא״ת הא ר״ש מודה בנולד כשהוא דבר חדש ממש וי״ל דבבעלי חיים אין לאסור משום נולד וכן כתבו התוספות לשם וא״ת ומ״ש מאפרוח שנולד בי״ט שאוסרין מקצת הגאונים כדלקמן בסי׳ תקי״ג י״ל דאפרוח דמי לגרוגרות וצמוקים דבעודו בקליפתו לא היה ראוי לכלום אבל עגל שהיה ראוי לאכול אפילו קודם שנולד אגב שחיטת אמו שרי לד״ה וכהאי גונא כתב הרא״ש וכתב עוד דלא קשה ליתסר משום הכנה אפי׳ אם האם עומדת לאכילה כמו ביצה שנולדה ביום טוב דלא שייך הכא טעמא דהכנה דדוקא לידת ביצה חשוב הכנה משום דע״י הלידה הוכנה לגדל אפרוח דאילו נמצאת במעי אמה אינה מגדלת אפרוח וגם טובה יותר לאכול אבל ולד הוא טוב לאכילה וראוי לכל דבר אם נשחטה אמו ונמצא במעי אמו כמו אחר הלידה:

(יב) ומ״ש והא דשרי דוקא דקי״ל בגויה דכלו לו חדשיו וכו׳ וכגון שהפריס כו׳ כן כתב הרא״ש לשם וה״ר ירוחם כתב על דבריו אלה וז״ל ותמהתי כי כבר נפסקה הלכה כרב נחמן דאמר בית הרחם אין בו משום ריסוק אברים וכן פסק הרא״ש בעצמו פ׳ אלו טרפות ובודאי ט״ס הוא כי אין צריך שיפרוס אכן מדברי רבינו שהעתיק דבריו אלה וגם הוא פסק בי״ד בסומן מ״ו ובסימן נ״ח דבית הרחם אין בו משום ריסוק אברים ואפי׳ אינו יכול לעמוד מותר לשחוט מיד אם ידוע שכלו לו חדשיו ובאין ידוע ימתין עד ליל ח׳ משמע דאין כאן ט״ס כל עיקר ולכך נתחבטו האחרונים ליישב סתירה זו בדברי הרא״ש ורבינו מהר״י בן חביב ז״ל כתב דלכתחלה דוקא יש לחוש לריסוק אברים וזהו מ״ש בה׳ י״ט דמדבר בענין היתר שחיטה אבל בה׳ טרפות מדבר בענין דיעבד אם הוא טרפה אם כבר נשחט ולכך אמרו דאין בו משום ריסוק אברים וכשר בדיעבד ודברי הרא״ש אפשר ליישב כן אבל דברי רבינו בי״ד שכתב לענין טרפה גם כן מותר לשחוט מיד אי אפשר ליישב בכה״ג עוד כתב ב״י שיש מי שכתב דבה׳ י״ט מדבר במקשה לילד ובה׳ טרפות מדבר באינו מקשה לילד וגם על זה קשה שהיה להם לפרש בהדיא וגם למה כתב דין המקשה בהלכות י״ט ולא בהלכות טרפות והרב מהרר שלמה לורי״א ז״ל כתב וז״ל דהאי וגם צריך שיפרוס וכו׳ קאי אהיכא שאינו ידוע שכלו לו חדשיו שאסור עד ליל יום ח׳ וגם צריך שיפרוס וכו׳ אבל לא הפריס וכו׳ כגון שלא עמד אסור אפילו אחר ח׳ דחיישינן לריסוק אברים ולא אמר רב נחמן דלא חיישינן לריסוק אברים אפילו אית ביה ריעותא אלא היכא שידוע שכלו לו חדשיו והוא בשלמותו ובבריאותו כה״ג ודאי לא חיישי׳ אבל בלא כלו לו חדשיו חיישינן וכן פסק הרוקח ורבים טעו בפשט זה עכ״ל. ובי״ד העתיק לשון הרוקח שכתב בסי׳ תס״ח אבל בלא נודע שכלו לו חדשיו אסור וכן הורו כל רבני שפיר״א ומפרש הוא ז״ל דבתוך ח׳ ימים אין כאן חידוש הוראה דתלמוד ערוך הוא בפר״א דמילה דאסור אלא ודאי אפי׳ אחר ח׳ ימים הורו לאיסור אם לא עמד אכן לפע״ד למעיין לשם ברוק״ח יראה להדיא דהוראה זו היחה בעגל שנשחט תוך ח׳ ימים. גם שמעתי ממורי הרב מהר״ר הירש שור ז״ל שהקשה על פירושו דלמה לי הפריס ע״ג קרקע הא בשהייה מעת לעת כבר יצא מכלל ריסוק אברים וא״צ בדיקה וא״כ בלא כלו לו חדשיו דצריך להמתין עד ליל ח׳ שוב לא שייך לחוש לריסוק אברים. ומהר״ם איסרל״ש פי׳ דכלו לו חדשיו צריך שיפריס על גבי קרקע אם רוצה לשוחטו בי״ט משום דחיישינן שמא ימצא ריעותא באבריו הפנימיים ונמצא ששחט בי״ט שלא לצורך ודבריו נכונים וברורים בטעמא ואע״ג דגבי עוף הנדרס דצריך בדיקה פסקו הרא״ש ורבינו דיכול לשחטו בי״ט ולא חיישינן שמא ימצא טרפה שאני התם כיון דשהה מעת לעת אחר שנדרס ויצא מכלל ריסוק אברים וא״צ בדיקה אלא משום דחיישינן שמא נשתברו רוב צלעותיה או נשברה השדרה ונפסקה חוט שלה או אחד משאר מיני טרפות בהא ודאי סמכינן ארובא דבהמות בחזקת היתר עומדות ויכול לשוחטה ביום טוב אבל עגל זה שאינו בכלל הרוב שהרי תיכף שנולד אתייליד ביה ריעותא שאינו יכול לעמוד חיישינן לריסוק אברים לענין זה שאינו יכול לשוחטו בי״ט עד שיפריס ע״ג הקרקע כדי שיצא מספק ריסוק אברים לגמרי:

(יג) ואם נולד בשבת כתב ה״ר אפרים שאסור בי״ט שלאחריו משום הכנה פי׳ לאו דמיתסרא מדאורייתא משום הכנה דהא בשבת גופיה אינו אסור אלא מחמת איסורו של שבת דרביע עליה שהרי בנולד בי״ט מותר לשחטו אלא כיון דבשבת עצמו אסור משום מוקצה מחמת איסור אסורה בי״ט שלאחריו משום הכנה שאם אתה מתירו בי״ט נמצא שהשבת הכין לי״ט ולא לעצמו כיון שאסורה בו והו״ל כביצה שנגמרה בראשון ונולדה בשני שלא הכינה לעצמה כלום אלא לשני אלא דהתם אסור משום הכנה דאורייתא והכא הוה כעין דאורייתא וכה״ג פי׳ התוס׳ והר״ן בביצה שנולדה בשבת שאסורה בי״ט שלאחריו משום הכנה דלאו הכנה דאורייתא קאמר אלא כעין דאורייתא:

(יד) ומ״ש וב״ה כתב שמותר וכ״כ א״א הרא״ש ז״ל דלא שייך הכנה בלידת העגל כבר כתבתי דברי הרא״ש שמחלק בין לידת ביצה לולד דהולד כיון שהוא טוב לאכילה וראוי לכל דבר אם נשחטה אמו כמו אחר הלידה לא שייך ביה הכנה כל עיקר והר״ן כתב דיש מתירין מטעם אחר דכיון דאילו אית ליה חולה בתוך ביתו חזי אפילו לבריא באומצא אפילו בי״ט שרי וכ״כ ה׳ המגיד בשם הרשב״א והכי נקטינן ואצ״ל בנולד בי״ט שהוא מותר בשבת שלאחריו דכיון דמותר בי״ט נמצא שי״ט לעצמו הכין וממילא הותר לשבת וכ״כ הר״ן:

(טו) בהמה מסוכנת כו׳. משנה פ׳ א״צ בהמה מסוכנת לא ישחוט אא״כ יודע שהוא יכול לאכול ממנה כזית צלי מבע״י ר״ע אומר אף כזית חי מבית טביחתה ופי׳ רש״י שהוא מזומן ומופשט מעורו ועומד ובגמ׳ אמר רמי בר אבא הפשט וניתוח בעולה וה״ה לקצבים מכאן למדה תורה ד״א שלא יאכל אדם בשר קודם הפשט וניתוח מאי קמ״ל אילימא לאפוקי מדרב הונא דאמר בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך במה נשחטה נשחטה בחזקת היתר עומדת והא אנן תנן מתניתין כדרב הונא דתנן ר״ע אומר אפילו כזית חי מבית טביחתה ותני ר׳ חייא מקום טביחתה ממש קודם הפשט אלא רמי בר אבא אורח ארעא קמ״ל וכך כתב הרא״ש ש״מ דהפשט ונתוח לקצבים דרך ארץ הוא ולא איסורא והתירו לאכול כזית מבית טביחתה בלא בדיקה משום הפסד ממונו וכו׳ יראה מדבריו דאע״ג דמדר״ע דאמר כזית חי מבית טביחתה שמעינן דלת״ק דוקא אחר הפשט ונתוח אפ״ה הלכה כר״ע מדפריך סתמא דתלמודא מיניה אלמא דהלכתא כוותיה וכך הם דברי רבינו ולכך כתב בסתם לאכול ממנה כזית מבע״י דמשמע אפי׳ חי כר״ע גם כתב ואפילו אין שהות ביום לבודקה ולנתחה כר״ע אבל הרמב״ם והסמ״ג כתבו כת״ק דבעי׳ כזית צלי ואחר הפשט ונתוח ודלא כמו שפירש ב״י דאף הרא״ש ורבינו פוסקים כת״ק דהא ודאי ליתא ודו״ק. ומה שמשמע מדברי הרא״ש ורבינו דלא שרינן לשחטה אא״כ יאכל ממנה כזית ה׳ המגיד והר״ן ורבינו ירוחם חולקים על זה דאע״פ שאינו אוכל אלא יש שהות לאכול שרי. עוד כתב ה׳ המגיד דדוקא במסוכנת התירו זה אבל לא בבריאה וכ״כ הרשב״א בתשובה:

(טז) ואם שחטה בשדה כו׳ משנה שם וכתב הר״ן דאיכא מ״ד דוקא במסוכנת שיש לה קול שלא נשחטה לגמרי בשביל י״ט לא יביאנה במוט אבל בריאה שנשחט לצורך י״ט מביא אפילו במוט ע״י שינוי אם אפשר והכי משמע מלשון רבינו שאמר ואם שחטה וכו׳ דדוקא במסוכנת קאמר והרמב״ם פוסק דה״ה לבריאה וה׳ המגיד כתב שהרשב״א כתב שכך ראוי להורות. כתב הר״ן דהמסוכנת לא יפשיט את עורה אא״כ שייר ממנה אבר אחד ומביאו עמו דהכי איתא בירושלמי אבל בהגהת אלפסי בשם ר׳ ישעיה אחרון כתב וז״ל ולא התירו בה אלא השחיטה שמא תמות ותפסד אבל להפשיטה לא התירו אלא לצורך י״ט עכ״ל וכן ראוי להורות:

(יז) עוף שנדרס כו׳ פי׳ שנדרס ברגלים והיא בעיא דלא אפשיטא בפרק המביא ופסק הרמב״ם בפ״ק והרא״ש לשם לקולא וכתב ה״ה שכן הוכיח הרשב״א ואע״ג דצריך בדיקה משום טרפות כל בהמה נמי צריך בדיקה בריאה משום טריפות הריאה דשכיחא ואפ״ה שוחטין אותה בי״ט דסמכינן ארובא וה״נ סמכי׳ ארובא אע״ג דאתיליד ביה ריעותא דנדרס מ״מ מן הרוב הוא ומשום הכי פסק בהגהת אשיר״י דבמקום שהטרפות מצויות כמו הכשרות דליכא רוב אסור לשחוט בהמה בי״ט ודלא כמה שהבין ב״י מהגה״ה זו:

(יח) בכור בזמן הזה כו׳ פלוגתא דר׳ יודא ור״ש במשנה בפ׳ א״צ ומסקנא דגמרא דהלכה כר״ש דאין רואין מומין בי״ט דהו״ל כמתקן ודן את הדין וכך פסקו כל המחברים ואפילו במום שנולד מעי״ט אם לא ראוהו בעי״ט כי אם בי״ט ומצא שהוא מום קבוע אינו נשחט בי״ט וטעמא דמילתא משום מוקצה ואע״ג דר״ש לית ליה מוקצה הכא כיון דאית ליה אין רואין הלכך לאו דעתיה עלויה מאתמול והלכך אסור אפילו ראוהו בדיעבד כן פי׳ התוס׳ והר״ן:

(יט) ומ״ש אבל אם נולד במומו בי״ט וכו׳ שם קאמר רב נחמן דהכי אמר רב הונא פי׳ רש״י שאין בזה משום תיקון ולא משום דין שלא היה בו חזקת איסור מעולם ואע״ג דבגמרא מוקי לה דוקא בדיתבי דייני התם פי׳ שמיד שנולד ראו בו את המום דלא הוקצה כלל היינו משום כי היכי דלא תידוק מיניה דאין מוקצה לחצי שבת אבל למאי דקי״ל דאין מוקצה לחצי שבת כמו שנתבאר למעלה בסימן ש״י תו לא צריכינן לאוקמי בדיתבי דייני התם דודאי אפילו בדלא יתבי דייני התם כיון שנולד עם מומו לא היה לו חזקת איסור מעולם ואין בו משום תיקון ולא משום דין ולא משום מוקצה אלא שאף עפ״כ לכתחלה אסור לבקרו בי״ט כי היכי דלא ליתי לאחלופי בשאר מומין. והיכא דנשחט ואח״כ הראה מומו פסקו התו׳ בשם ר״י דהלכה כר״י לגבי ר״מ דמתיר במומין דאינם עשויים להשתנות וכ״כ באגודה בשם התוס׳ בפ׳ אין צדין:

(כ) מותר לשחוט לכתחלה חיה ועוף בי״ט לר״ת כו׳ בפ״ק תנן השוחט חיה ועוף בי״ט בש״א יחפור בדקר ויכסה ובה״א לא ישחוט אא״כ היה לו עפר מוכן מבעוד יום ומודים שאם שחט שיחפור בדקר ויכסה ובגמרא ומודים וכו׳ אמר רב יהודה והוא שיש לו דקר נעוץ מבע״י והא קא עביד כתישה אמר רב בעפר תיחוח והא קא עביד גומא כדאמר ר׳ אבא החופר גומא בשבת ואין צריך אלא לעפרה פטור עליה. ותו רמינן בגמרא מהך מתניתין דשמעינן מינה דגבי שמחת י״ט ב״ש לקולא וב״ה לחומרא אכמה מתניתין דהתם דב״ש לחומרא וב״ה לקולא ואמר ר״י מוחלפת השיטה ומשמע מפירש״י דכל הנך משניות דמייתי מחליף ואותה דהשוחט כדקאי קאי וכתבו התו׳ דקשה טובא להדא פירושא ולכך פי׳ ר״ת דמוחלפת השיטה היינו ההיא דהשוחט כו׳ דב״ה סברי יחפור בדקר ויכסה והשתא ניחא הכל ואומר ר״ת תמה אני על מה הצריכו העולם הכנה וזכור אני דבימי נערותי לא היו מצריכים כלל אך עתה לפי מה שטעו דסבורים דמוחלפת לא קאי אהשוחט וכו׳ וב״ה לחומרא לפיכך מצריכין הכנה ומיהו זה אינו דלפי פירושו נמי לכל הפחות סברי ב״ה מאי דסברי ב״ש מעיקרא וב״ש בעו דקר נעוץ ואפילו בעפר תיחוח בעו הכנה מדקאמר הכא ע״כ לא קאמרי ב״ש התם אלא היכא דאיכא דקר נעוץ משמע אפי׳ בעפר תיחוח בעו ב״ש דקר נעוץ מבע״י משום הכנה כדפ״ה ותדע וכו׳ גם הרא״ש הביא דברי ר״ת ושר״י תמה על דבריו ע״ש. וכדי ליישב דברי ר״ת נראה שהיה ר״י סבור שגם ר״ת מפרש דדקר נעוץ בעינן כדי שיהא מוכן כמו שמפרש הוא ולכך היה סבור דכיון דלר״ת לא בעינן עפר מוכן ממילא לא בעינן דקר נעוץ והא ליתא דפשיטא שר״ת מפרש דלא שרינן במתניתין בין לב״ש בין לב״ה לחפור בדקר בעפר תיחוח ולכסות אא״כ בדקר נעוץ מבע״י כמו שכתב ר״י אלא שר״ת מפרש דאפילו לא הכין הדקר הנעוץ מבע״י כדי לכסות בו אלא שמצא כך דקר נעוץ בי״ט ונמצא שאין זה מן המוכן אפ״ה מותר אפי׳ לכתחלה לשחוט לב״ה למאי דמחליף ההיא דהשוחט דלא בעינן דקר נעוץ משום הכנה כמו שהבין ר״י אלא משום דאיכא צד רמז חפירה דאף על גב דעפר תיחוח חפור ועומד הוא מכל מקום איכא צד רמז חפירה ואסורה משום מראית עין בלא דקר נעוץ וכן פירש״י להדיא אמאי דקאמר בגמרא ע״כ לא קאמרי ב״ש התם אלא היכא דאיכא דקר נעוץ כו׳ וז״ל אבל היכא דליכא דקר נעוץ דאיכא צד רמז חפירה לא שרי אפילו בעפר תיחוח שהוא כחפור ועומד כו׳ ועוד טעם אחר דאיכא למיחש דילמא איכא שם רגבים דבעו כתישה אבל בדאיכא התם דקר נעוץ מעי״ט וניתקן בי״ט והעלה עפר עינינו רואות שהעפר כולו תיחוח ולא עפר גוש וכה״ג כתב הרמב״ם בספ״ב מהי״ט ולפי זה דוקא בחופר מקרקע עולם ס״ל לר״ת דבעי׳ דקר נעוץ אבל בעפר המיטלטל דלא צריך לא חפירה ולא כתישה אעפ״י שלא הכין מותר לשחוט לכתחלה כדי לכסות באותו העפר. ולעניות דעתי נראה שדברי ר״ת עיקר שאם כדברי ר״י דדקר נעוץ משום הכנה וא״כ בעינן שינעוץ הדקר מעי״ט כדי לכסות בו מה צריך דקר נעוץ במכאן אני נוטל למחר סגי כמו שדקדק הגמ׳ לב״ה דמתני׳ שאומר עומד ואומר זה וזה אני נוטל ל״ל למימר זה וזה אני נוטל במכאן אני נוטל למחר סגי והוצרך לתרץ דילמא מיטלטל ושביק וכו׳ ואולי ר״י סובר דבמוקצה דקרקע עולם צריך שיעשה שום מעשה של תיקון מבע״י כמו שכתוב במרדכי פ׳ כל הכלים בשם ר״ב לענין מוקצה דעצים ואבנים אבל לר״ת א״צ לדחוק בזה ועוד קשה לדברי ר״י דאמאי תנן ומודים שאם שחט שיחפור בדקר ויכסה למה צריך דקר בשחט הא אפילו אפר כירה שהוסק בי״ט דנולד גמור הוא שרינן בירושלמי לכסות בו בשחט כבר כדי שלא יעבור על מצות כיסוי כ״ש בעפר תיחות כשאינו מוכן אלא ודאי דלא בעינן דקר נעוץ משום שאינו מוכן אלא משום דאיכא צד רמז חפירה וכו׳ כדפי׳ ולפיכך אף בדיעבד בעינן דקר נעוץ לב״ש למאי דמחליף וממילא לב״ה נמי דמתיר לכתחלה בדקר נעוץ לא משום הכנה אלא משום חפירה אבל הכנה לא בעינן כל עיקר. ומה שתירץ הרא״ש קושיא זו בע״א ואמר דה״ט דבעינן דקר נעוץ משום דאיכא תרתי איסורי חדא דאינו מוכן ועוד דקא עביד גומא אע״ג דאינו צריך אלא לעפרה איסורא מיהא איכא עכ״ד לא נתחוורו דבריו אצלי דאי משום גומא מה הועיל דקר נעוץ דהא אכתי איכא גומא כדמוכח ממאי דפריך והא קא עביד גומא דאלמא דאפילו בדקר נעוץ בעפר תיחוח איכא משום גומא אלא צריך לומר דמאי דשרי אפילו דעביד גומא היינו משום שמחת י״ט למר אפילו לכתחלה ולמר דיעבד כמו שפירש הרא״ש עצמו קודם זה וא״כ בעל כרחך מאחר שאין הדקר נעוץ מבטל הגומא שהרי אף בדקר נעוץ איכא משום גומא וגם לא משום שאינו מוכן דהא אפילו בנולד גמור שרי בשחט כבר א״כ אין הדקר נעוץ אלא משום דאיכא צד רמז חפירה וחשש כתישה כדפרישית אבל הכנה לא בעינן. ונראה בעיני שכך היה מפרש גם רבינו דברי ר״ת ז״ל דלא כמה שהבין ר״י ז״ל וז״ש מותר לשחוט לכתחלה חיה ועוף בי״ט לר״ת אם יש לו דקר נעוץ ועפר תיחוח בענין שא״צ לחפור ולא לכתוש וכ״ש אם הזמין עפר מאתמול כוונתו להורות לנו דלר״ת אפילו לא נעץ מבע״י כדי לכסות בו למחר אלא יש לו דקר נעוץ ועפר תיחוח שאינו מן המוכן והוא בענין שא״צ לחפור ולא לכתוש דהיינו שהדקר הנעוץ העלה עפר תיחוח ולא עפר גוש שוחט אפילו לכתחילה:

(כא) ומ״ש וכ״ש אם הזמין עפר מאתמול פי׳ וכ״ש אם אותו עפר תיחוח ודקר נעוץ הוא ג״כ מזומן מאתמול א״נ שאר עפר תיחוח המיטלטל שא״צ חפירה וכתישה והזמינה מאתמול דפשיטא דשרי וכתב זה אעפ״י דפשוט הוא כדי שלא תטעה לפרש דבריו שאמר תחלה בדקר נעוץ ועפר תיחוח דאיירי בהזמין כפי׳ ר״י לכך כתב וכ״ש אם הזמין כו׳ דממילא מובן דמ״ש תחלה איירי בלא הזמין אלא שמצא כך דקר נעוץ שאינו מן המוכן וכ״ש אם הזמין תחלה כו׳ גם בסמ״ג מבואר שמפרש כשיטה זו שכתב וז״ל מורי כתב דהיכא דשחט כבר ואין לו עפר מוכן שיכול לכסות באין מוכן כדאמרינן ומודים שאם שחט שיחפור בדקר ויכסה ע״כ ותימה מה ראייה מביא ממתניתין הא מוקמינן לה בגמרא בדקר נעוץ מבע״י שהוא מוכן לפר״י וכמו שהקשה בהג״ה מיימונית ולא תירץ כלום אכן ל״ק מידי דברור הוא דמורי מפרש דדקר נעוץ אינו כי אם משום דאיכא צד רמז חפירה אפילו אינו מוכן כמ״ש לדעת ר״ת ואעפ״י שהיה יכול להביא ראייה מהירושלמי דאפילו באפר שהוסק בי״ט דנולד גמור הוא מכסין בשחט כבר ומכ״ש בעפר דמוקצה וכמו שהביא הסמ״ג הירושלמי קודם זה. אפשר לומר דס״ל למורו דמשם ליכא ראייה דאיכא למידחי ולומר דלא התירו בירושלמי אלא למאן דשרי מוקצה ונולד בי״ט כי יש מי שסובר לפרש כן כאשר אכתוב לקמן בס״ד ולכך הביא ראייה ממתניתין דקתני ושוין וכו׳ דאלמא דאפילו לב״ה דאסרי נולד בי״ט אליבא דרב נחמן אפ״ה מתירין היכא דשחט כבר. ומה שהאריך ב״י לפלפל בדעת ר״ת ובדברי רבינו והבין דלר״ת בהזמין עפר מאתמול שאמר מכאן אני נוטל למחר אעפ״י שאין דקר נעוץ בו שרי לחפור מקרקע עולם ולשחוט לכתחלה ובלא הזמין שרי בדקר נעוץ ולרי״ף אע״פ שיש לו דקר נעוץ בעפר תיחוח לא ישחוט מאחר שלא הזמינו אבל אם הזמינו יכול לשחוט לכתחלה אף לרי״ף כל זה לא נהיר ולא הארכתי בקושיות לסתור דבריו כי לע״ד הכל מובן מתוך מה שכתבתי ועוד יתבאר בסמוך בס״ד:

(כב) ומ״ש אבל לרי״ף לא ישחוט לכתחלה כו׳ טעמו משום דבסוף השמועה דקאמר מוחלפת השיטה גרסינן במקצת ספרים א״נ עד כאן לא קאמרי ב״ה התם אלא משום דאין בנין בכלים וכו׳ דלפי גירסא זו לא מיתהפכא כל עיקר והלכה כב״ה דלא ישחוט לכתחילה אא״כ היה לו עפר מוכן מבע״י פי׳ עפר המיטלטל המוכנת מאתמול אבל דקר נעוץ אפילו לא היה מוכן לא ישחוט לכתחלה משום דאיכא צד חפירה וכתישה ואם שחט כבר ויש לו דקר נעוץ בעפר תיחוח יכול לכסות בו ולמאי שכתבתי דדקר נעוץ לא בעינן אלא משום דאיכא צד חפירה וכתישה אף לרי״ף לא בעינן בשחט כבר דקר נעוץ מוכן מבע״י אלא אפי׳ מצא כך דקר נעוץ שאינו מוכן נמי שרי וז״ש רבינו בסתם ויש לו דקר נעוץ דמשמע אפילו אינו מוכן מאתמול ודלא כדברי הרא״ש שהסכים לפי׳ ר״י דדקר נעוץ בעינן שיהא מוכן כנראה מדבריו במ״ש דה״ט דבעינן דקר נעוץ משום דבלא דקר נעוץ איכא תרתי לאיסורא חדא דאינו מוכן כו׳ דאלמא דדקר נעוץ בעינן כדי שיהא מוכן ונראה מדברי רבינו מדלא הביא דברי הרא״ש אביו בזה שהוא תופס עיקר כפי׳ ר״ת והדין עמו כדפרי׳ וכמו שנראה מפירש״י שהבאתי למעלה ואיכא לתמוה הרבה על מ״ש התוס׳ דדקר נעוץ משום הכנה כדפ״ה דלא מצאנו בפ״ה שום ענין שמורה על זה דמה שפירש״י ה״ג וליטעמיך ליכסייה בדקר נעוץ או באפר כירה דהא בהדיא תני במתניתין דמוכן הוא עכ״ל אאפר כירה קאמר דבהדיא תני במתני׳ שאפר כירה מוכן הוא ומינה קשי׳ וליטעמיך אמאי אין שוחטין כו׳ לכתחלה בדאית ליה אפר כירה אבל מדקר נעוץ ל״ק ולא מידי דפשיטא דאין שוחטין לכתחלה לב״ה אם אינה מוחלפת אלא דקשיא להיכא דכבר שחט לכוי אמאי אין מכסין דמו בדקר נעוץ בדאית ליה וזה דבר ברור נ״ל. ולענין הלכה יראה דאף עפ״י דהרז״ה האריך לבאר דמוחלפת ההיא דהשוחט וכמו שפי׳ ר״ת ולזה הסכימו התו׳ בכמה מקומות בפ״ק וכן יראה מדברי הרמב״ם כמו שאבאר דבריו בסמוך בס״ד מ״מ כבר כתב הרמב״ן בספר המלחמות שכל הגאונים פסקו כדברי הרי״ף והאריך ליישב דבריו וכך היא הסכמת הרא״ש כנראה מדבריו שהביא באחרונה דברי ה״ר יוסף שפירש דלא מהפכינן למילתייהו כלל אלא ה״פ החליפו ב״ה שיטתן להקל בסילוק תריסין טפי מאחריני משום דהוי צרכי רבים שבזה נתיישב התימה שתמה הרא״ש מתחלה על דברי הרי״ף גם במרדכי הארוך כתב שדעת הרי״ף כפי׳ ה״ר יוסף שהרי לא החליף השיטה כל עיקר ובלאו הכי נמי אתי שפיר לפי הגירסא שבספרים דגרסי אי נמי וכו׳ ובמרדכי כתב נמי שם שספר המצות ואבי עזרי לא פסקו כר״ת הלכה למעשה הלכך נקטינן לחומרא דלא ישחוט לכתחלה אפילו בדקר נעוץ בעפר תיחוח שהכין לכסות בו משום דאיכא צד רמז חפירה לכתחלה אבל בשחט כבר מכסה בדקר נעוץ בעפר תיחוח אפילו לא הכין מאתמול כנ״ל להלכה אבל למעשה ראוי לאסור אם לא הכינה מאתמול ואף בשאר עפר המיטלטל שאינו מוכן אין לכסות אפילו שחט כבר כמו שפסק הרמב״ם ובסמוך אבאר דבריו בס״ד. כתבו התוס׳ דדקר נעוץ בעפר תיחוח מיירי שאפילו עפר קשה סביב והתיחוח באמצע דכשמגביה הדקר ניכרת הגומא ואפ״ה שרי משום שמחת י״ט וכשכל המקו׳ סביב עפר תיחוח וכשמגביה הדקר אז נופלת הקרקע ואין ניכר כאן שום גומא פשיטא דשרי וא״ת א״כ מאי פריך תלמודא והאיכא גומא אמאי לא משני דמתני׳ איירי כשכל המקום סביב עפר תיחוח ואפשר לומר בדוחק דס״ל לתלמודא דמתני׳ סתמא קתני אף בעפר קשה סביב אבל נ״ל עיקר דתלמודא דס״ל דכשכה״מ סביב עפר תיחוח לא בעינן דקר נעוץ דדקר נעוץ אינו אלא משום דאיכא צד רמז חפירה וכתישה וכשכל המקום סביב עפר תיחוח לית ביה משום חפירה וכתישה כל עיקר ומאי דמשני בעפר תיחוח היינו לומר שהעלאת הדקר היא עפר תיחוח שכן דרך קרקע עולם על הרוב כשנועצין בה דקר מעלה עפר תיחוח בהעלאה רואין אם יש שם עפר גוש אם לאו זהו שדקדק הרמב״ם וכתב וז״ל מי שהיה לו דקר נעוץ בי״ט ונתקו בי״ט והעלה עפר אם היה אותו עפר תיחוח ה״ז מכסה בו ומטלטלו אבל אם העלה עפר גוש ה״ז לא יכתוש בי״ט עכ״ל מבין ריסי לשונו יראה שמפרש דקר נעוץ דמתניתין בנעוץ בסתם עפר ומש״ה פריך והא קא עביד כתישה ומשני בעפר תיחוח כלומר שהעלה עפר תיחוח ומש״ה פריך והא קא עביד גומא דפשיטא דאיכא גומא דכל המקום סביב הקרקע קשה אלא שהעלה עפר תיחוח אבל כשכל המקום סביב עפר תיחוח ליכא משום גומא ולא בעינן כל עיקר דקר נעוץ אלא דינו כשאר עפר המיטלטל וכל זה שלא כפירוש ר״י דדקר נעוץ משום הכנה דלדידיה לעולם בעינן דקר נעוץ אפילו כל המקום סביב עפר תיחוח:

(כג) אפר כירה כו׳ משנה שם שאפר כירה מוכן הוא ומוכח בגמרא דלכ״ע שוחטין לכתחלה אם יש לו אפר כירה דעדיף מדקר נעוץ:

(כד) ומ״ש דחשוב כנולד ואסור אף לר״ש כ״כ התוס׳ והרא״ש לשם ועיין במ״ש למעלה סוף סימן תצ״ה ולקמן בריש סי׳ תק״א:

(כה) ומ״ש ואם שחט כבר כו׳ ירושלמי כתבוהו התו׳ והרא״ש שם ומ״מ הרמב״ם חולק על זה כמו שיתבאר בסמוך בס״ד כתב הכלבו בשם ה״ר משולם שאם שחט מותר לכסות באפר כירה שהוסק בי״ט ולא יכסה בדקר ע״כ ופשוט הוא דבדקר נעוץ קאמר וס״ל דדקר נעוץ גרע מאפר כירה דאית ביה משום גומא דדקר נעוץ אינו מבטל הגומא וגם אינו מוכן וכמ״ש למעלה משא״כ אפר כירה שהוסק בי״ט דלית ביה משום גומא כי אם מוקצה לבד ודלא כמ״ש הב״י גם מכאן ראייה לכל מה שכתבתי למעלה:

(כו) הכניס עפר הרבה לביתו לצורך גינתו כו׳ והוא כנוס במקום אחד כו׳ כן פי׳ רש״י לשם דלא כמה שכתבו התו׳ לחד פירושא דבהכניס לצורך גינתו לא שרי רק לכסות בו אבל לא לשאר צרכיו והא דבעינן כנוס טעמא דמילתא דאם אינו כנוס בטל אגב קרקע. ודבר פשוט הוא דמאחר דדעתו עליו לכל צרכיו יכול לשחוט אף לכתחלה לכסות בו. ומה שכתב מותר לכסות בו נמשך אחר לשון הברייתא ודלא כמ״ש באורחת חיים בשם הרשב״א דדוקא בשכבר שחט אבל לכתחלה לא והביאו ב״י: